בפעם האלפיים ושבע

בפעם ה2007
אני חוזר. השמש מסמנת לי כי טוב אפילו שמהמטוס הכל נראה קר ומנוכר. בפוקס מצאתי כרטיס ועזבתי לפסח הביתה. בפוקס, כך אני מרגיש, אני עכשיו פה בחזרה. הפסקתי כבר מזמן לאכול בטיסות אבל עדיין יש לי את הטעם המגעיל הזה בפה כשאני מתעורר מרעידת המטוס שנוגע בקרקע
ברצלונה. עכשיו מה?
בפעם האלפים ושבע. הסתיים לילה לבן שהתחיל בדיוואן- הפאב היחיד שעוד מחכה לי בירושלים. נסיעת לילה לשדה התעופה המגעיל הזה של היהודים שבנו להם מין מקדש ענק לקניות. הפעם לא קניתי כלום, אפילו על הנובלס ויתרתי, שיהיה למה להתגעגע.
בדרך אני מנצל שניות אחרונות עם יעל לשיחה על אהבה אני יודע שבפעם הבאה שאחזור זה יהיה לחתונה ולא יהיו עוד כאלה רגעים.
סיכמנו שספקות תמיד יהיו, שרק צריך לדעת איך לחיות איתם ושמקסימום, אז שום מצב הוא לא סופי והכל בר שינוי.
והיא אוהבת אותו. והוא אותה.
פעם ראשונה שאני עובר תיחקור בביקורת הגבולות. בדרך כלל אין אפילו בקר גבול ואז פשוט עוברים. עכשיו הוא מתחקר ושם לב שפג תוקפה של תעודת השהיה שלי. הסברתי לו שזה לוקח זמן שכבר לפני חודש סיימתי את התהליך ואני מחכה. חייך, הסכים והורה לי להמשיך
להמשיך
אם היו לי דמעות הייתי שופך אותן. אם היו לי מילים הייתי אומר אותן, אבל יש לי רק את הטעם המגעיל הזה של טיסת לילה
ואהבה שמתעקשת לחכות אפילו שאין ממש למה.
התנשקנו, התחבקנו ולקחנו מונית הביתה. יש לה הרפס. היא לעולם לא תסלח לי על שהדבקתי אותה.
יעל תאמר שזה פסיכוסומטי שזה סימפטום למשהו אחר. אני מסכים איתה ורק לה אני לא אומר
שהפעם האלפיים ושבע תיהיה האחרונה. אני נשבע.